<h1>הלכ' ת"ת ה"ו</h1>
<h2>דף קיב:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל אמר רבא האי שליחא דבי דינא מהימן כבתרי, והני מילי לשמתא אבל לפתיחא, ממונא חסריה דהא לא שרינן ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא. ותו גרסינן אמר רבא האי מאן דנקיטי עליה שטר פתחא כד לא אתי לדינא, כי אתי לדינא קרעינן ליה, על דלא צאית דינא, כי צאית דינא ואמר ציתינן מקרעינן ליה. ותו גרסינן בפרק הגוזל והני מילי דאמר אתינא אבל אמר לא אתינא, לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. ותו גרסינן התם אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני, והני מילי לגברא אבל לאתתא לאלתר כתבינן פתיחא עלויה, דכיון דשכיחא במתא ולא אתיא, מעיקרא מורדת היא. ותו גרסינן במועד קטן פרק ואלו מגלחין אמר רב יהודה בריה דרבה בר שילא מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים, אמר רב חסדא שני וחמישי ושני. כלומר אין מנדין אותו לאלתר אלא עד דמתרין ביה שני וחמישי ושני, והני מילי לענין ממונא הוא (שמספיק) [שמתרין] ונותנין לו זמן, אחר שבא לפניהם והודה שיעשה מצותם, אבל לאפקרותא מנדין אותו בלא התראה. כך הן הצען של דברים אלו שהם שנויין בפרק הגוזל ובמועד קטן, ומהם אנו למדים כי ענין הנדוי והאדרכתא נחלק לשלשה ענינים.
הענין הראשון אם שלחו ב"ד שלוחים שיבא לפניהם לדון עם בעל דינו ומרד על מצותם, אם הדיינין אינן מומחין, כלומר שלא המחום רבים עליהם יכול הוא לומר אין רצוני לבא לפניכם אך אלך לפני אחרים שהן בעיר הזאת ואדון לפניהם שהן מומחין כמותכם או יותר מכם. וכדאמרינן אבל לא פתחו ביה בבי דינא מצי אמר ליה לב"ד הגדול אזילנא, וכדאיתה בפרק הגוזל. אבל אם הם מומחים לרבים ואם אין באותה העיר כמותם או גדולים מהם בחכמה, אין יכול לומר אלך לב"ד שבעיר אחרת, כדאמרינן בסנהדרין [ל"א ע"ב] אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד, כופין אותו ודן בעירו, ואוקימנא דקאמר לוה, ומשום טעמא שלא יוציא מנה על מנה, הלכך אם לא בא לפניהם כלל או שבא וטען שלא ידון לפניהם, בכל אלה נקרא מורד בב"ד. ואחר שהמלוה קיים שטרו לפניהם כראוי כותבין אדרכתא על נכסיו ומורידין בהם את המלוה ואין קובעין בזה זמן כלל כדגרסינן בפרק הגוזל [קי"ב ע"ב] אבל אי אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה, וטעמא דמילתא דלא גרע ממי שהלך למדינת הים דהיכא דלא אפשר לאודועיה דנפרעין ממנו שלא בפניו, והא נמי כיון דלא בעי למיתי קמי בי דינא לדון בהדיא דמלוה, דכותה היא, דאם כן כל אחד ואחד ילוה מעות מחבירו ולא ירצה לדון עמו וילך לו וזה יפסיד מעותיו והאחד ירויח, הלכך כתבינן אדרכתא אנכסיה בין למטלטלין בין לקרקעות, כיון שלא בא וטען להורע שטר המלוה. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ב ה"א] אך אם לא מצאו לו נכסים להורידו בהם, לא ינצל מן הנדוי, אחר שהוא מורד בבית דין ושלחו לו ולא בא לפני המומחין, או שבא לפניהם וטען שלא ידון לפניהם יש לב"ד לנדותו שלשים מפני שהעיז פנים כנגדם, וכדגרסינן בב"ק [קי"ג ע"א] דההיא איתתא דאזמנוה לדינא בפניא וכי לא אתא בצפרא כתבו פתיחא עליה, דכיון דשכיחא במתא מעיקרא מורדת היא, וכדגרסינן התם במועד קטן [ט"ז ע"א] והני מילי לממונא אבל להפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה וכתבינן עליה פתיחא. וכן מצינו בסנהדרין בתוספות של הצרפתים שאם האחד סרבן ואינו רוצה לדון כלל, יכול מומחה יחיד לכופו לדון או שלשה הדיוטות, עד שיתרצה לדון עם חברו בב"ד, ואם לא יתרצה יכפוהו בשוטים או בחרם או בשמתא לדון עמו בפניהם אם אין בעיר אלא הם, ואם יש בעיר אחרים יכפוהו לדון ולברור מי שירצה מהם, וזהו כשאומר לא אדון עמו כלל אבל אם אמר זה נדון כאן וזה אומר נלך לבית הועד אם אמר הלוה כופין אותו ודן בעירו, וכן פירש ר"ח דבית הועד וב"ד הגדול חדא הוא ולא מצי אמר, ע"כ. וסתמא דנדוי אין פחות משלשים, כדגרסינן [מו"ק ט"ז ע"א] אין נדוי פחות משלשים יום, ואם בא ותבע את נדויו ונכנע לפניהם ופייסם להם ולבעל דינו, אם תוך שלשים יום עשה כן מתירין לו את נדויו ונותן שכר הסופר, וקורעין אותו ואין מלקין אותו כלל, דהא תוך שלשים בא ולא זלזל בנדויים, וכדגרסינן במועד קטן דלא שנא לממונא ולא שנא לאפקרותא כי מפייס לבעל דיניה שרינן ליה לאלתר. ואם עמד יותר משלשים יום בנדויו ואחר כך נתחרט ובא לפייסם ובא ותבע להתיר את הנדוי, הרי אנו מלקין אותו תחלה, וכדגרסינן בקידושין פרק ראשון [י"ב ע"ב] מנגדינן אמאן דחיילא עליה שמתא דרבנן תלתין ולא אתא ותבע ליה, ובתר הכי שרינן ליה ושבקינן ליה. ואם עברו השלשים ועדיין עומד במרדו מנדין אותו שלשים יום אחרים, ואם יש בהן עדין בנדויו ולא תבע להם שיתירוהו לו, מחרימין אותו ועומד מוחרם עד שישוב מרשעו, כההיא דגרסינן במועד קטן. וכן פסק ה"ר משה ז"ל בספר מדע בפרק שביעי
